מאפיית מרגלית בע"מ נ' תופר יאיר

פסק דין

1.התובעת היא מאפיה שנקלעה להליכי פירוק. הנתבע היה מחלק של מוצרי המאפה של התובעת.

בלב המחלוקת עומדת השאלה האם יש לחייב את הנתבע בתשלום חוב, בסכום המתקרב לשני מיליון ₪, בהתבסס על כרטסת הנהלת חשבונות של התובעת.

2.רקע עובדתי והליכים:

א.התובעת היא חברה הרשומה כדין בישראל, אשר ניהלה עד שנת 2003 מאפיה לממכר לחמים ומיני מאפה שונים.

ב.התובעת מצויה בהליכי פירוק מיום 13.7.2003. עו"ד קורן מונה למפרק קבוע של התובעת (תיק פש"ר 1690/03 בבית המשפט המחוזי בתל אביב).

ג.הנתבע היה מחלק במאפיה. על פי הראיות שהוצגו בהליך, עוד בשנת 1997 התובע עבד במאפיה (נ/1 – פסק דין שניתן על יסוד בקשה מוסכמת של הצדדים בתיק תב"ע (ת"א) נב/ 3-2258, ביום 14.7.97). אעיר כי על פי מספר ההליך, נראה שהיחסים בין הצדדים החלו עוד קודם לכן, לכל הפחות בשנת תשנ"ב (1991 או 1992).

ד.התובענה שבפני הוגשה בבית משפט השלום בת"א (א 25557/03). אחר גלגולים דיוניים, ביום 29.11.2009 החליט בית משפט השלום (כב' השופט משה סובל) כי התובענה היא בסמכות בית דין זה.

משכך, התובענה הועברה לבית הדין לעבודה והיא נדונה על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 החל בבית הדין לעבודה מכח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (ע"ע (ארצי) 407/09 לם – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, 21.6.06).

3.להלן תמצית טענות התובעת:

הנתבע היה מחלק עצמאי של המאפיה ולא היו בין הצדדים יחסי עובד – מעביד. הלקוחות היו שלו ולכן כרטסת הנהלת חשבונות משקפת התחשבנות בין הצדדים על יסוד יחסים אלה. לנתבע היו שני קוים: האחד על שמו והשני על שם: אולמות תופר". התובעת נסמכה על כך שהנתבע לא הציג תלושי שכר וכן על צילומי שיקים שהנתבע מסר לה ולטענתה הם מעידים על נסיון להגיע להסדר החוב נשוא ההליך. בנוסף, התובעת ביקשה לקבל את העולה מהרישום בכרטסת הנהלת חשבונות שצורפה לתביעה.

עוד נטען כי תהא מערכת היחסים שתהא בין הצדדים, כרטסת הנהלת חשבונות מעידה על כך שלתובע יש חוב לתובעת ועליו לשלמו.

4.להלן תמצית טענות הנתבע:

הנתבע היה עובד של המאפיה. הנתבע העביר כספים למאפיה, מלקוחות אצלם חילק את דברי המאפה, אך הלקוח הסופי לא היה הנתבע אלא הלקוחות, אשר כנגדם הוגשו תביעות על ידי התובעת. לא יתכן שבגין אותה סחורה שסופקה, התובעת תגיש תביעה הן כנגד המחלק, בטענה שהוא הלקוח, והן כנגד לקוח הקצה.

בנוסף, הנתבע לא הוציא חשבונית ללקוחות ולא היה לו כל רווח מאספקת מוצרי המאפה. אף לשיטת התובעת, היה על התובע להעביר מהלקוחות את הכספים. כלומר, הוא היה צינור שהעביר כספים בין התובעת ללקוחותיה ולא שילם למאפיה מכיסו.

יש לדחות את הטענות לגבי גניבה מהמאפיה, אשר עלו לראשונה רק בעדויות.

התובעת מעולם לא ראתה בנתבע בעל חוב שלה ולא פעלה לגביית החוב הנטען, עד לשלב בו מונה לה מפרק. יש בכך להעיד על המהות האמיתית של הקשר בין צדדים.

5.כעולה מטיעוני הצדדים, השאלה אם הנתבע היה עובד של התובעת, היא נתון מרכזי בבחינת הטענה לחוב הנתבע.

נציין כי בהליך מקביל שהתובעת הגישה כנגד מחלק אחר שעבד במאפיה (תע"א (ת"א) 5774/09 מאפית מרגלית בע"מ (בפירוק) - ניסים דסה, 5.5.13), הגיע בית הדין למסקנה (על יסוד העובדות שהוכחו באותו הליך), כי מר דסה היה עובד של המאפיה. עוד נקבע כי לא הוכח שהחוב המתואר בכרטסת הנהלת חשבונות הוא חובו של מר דסה.

לענייננו, יפה האמירה הבאה מתוך אותו פסק דין, המקובלת אף על מותב זה: "המסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד – מעביד הינה מהותית בנסיבות בהן מבקשת התובעת לחייב עובד שלה בחובות שנוצרו עקב אי תשלום כספים על ידי לקוחות חיצוניים, שכן ככלל, אין מקום לחיוב עובד בחובות של לקוחות המעביד".